עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"...אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מהתחלה
כמו לנשום בפעם הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר..."

אור גדול / אמיר דדון.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
ג'ירפות לא רוקדות
01/12/2018 16:27
ORFRIDMAN
כמעט בכל יום אחרי שאנחנו חוזרים מהגנים, אני שמה מוסיקה והילדים ואני פוצחים בריקודים.
הרבה פעמים אני רואה שאיתמר מנסה ללמד את אריאל לחקות את התנועות שלו או ששניהם מנסים לחקות אותי,
אני מסבירה להם שכל אחד רוקד בדרך שלו, ולא כולם חייבים לרקוד באותה צורה. 
ואז איתמר אומר לי שהוא רוצה לרקוד "יפה כמו אמא"
ואני מנסה להסביר לו שכל אחד רוקד יפה בדרכו המיוחדת שלו.

לאחר כמה ימי חשיבה, לא בדיוק הבנתי איך אני יכולה להסביר לו שכל אחד מיוחד בדרכו שלו.
הספר "ג'ירפות לא רוקדות" של הוצאת אגם,
הצליח להמשיך בצורה מהממת את שרציתי להסביר לאיתמר. 
כהרגלם של הוצאת אגם - האיורים בספר מקסימים ומדגימים בנועם ובחינניות את המסופר בסיפור, 
הסופר ג'יילס אנדריאה השתכנע שאם ג'ירפה - חיה כזו גמלונית - יכולה להפתיע בתנועות מדהימות,
הרי שגם אנחנו יכולים לעשות דברים לא מצופים אם נקבל מעט עידוד בדיוק כמו ג'רלד הג'ירף בסיפור.

"...זה פשוט עד מאוד,
צריך רק למצוא מנגינה אהובה
והגוף מעצמו כבר ירקוד."

אם עדיין לא רכשתם ספר מהוצאת אגם ממליצה לכם בחום היסטרי לרוץ עכשיו ולרכוש אחד.
אין לתאר מה שזה עושה לי, לאיתמר ובכלל להבנה שלו את הסביבה והסיטואציות.

עד הפעם הבאה...

 
0 תגובות
אני זה אני ואני מיוחד!
19/10/2018 15:19
ORFRIDMAN
המלצה חמה!!!

לפני כמה שבועות איתמר חזר הביתה מהגן וסיפר שכמה ילדים לא רצו לשחק איתו.
כששאלתי למה הסיבות היו סיבות של ילדים (מי בחייו לא נתקל בסיבות שטותיות כאלה או אחרות?)
כמובן שכל המשפטים שלי כאמא שלו לא בדיוק עזרו. הוא היה בשלו. (מבינה לגמרי).
לאחר כמה ימים בסיבוב אקראי בקניון נתקלתי בספר הזה "אני זה אני ואני מיוחד" של אן מיק.
הסיפור מדבר על רועי שרוצה לשחק עם חבריו והם לא משתפים אותו כי הוא נמוך מדי / ממושקף / פחדן וכו.
אמא של רועי אומרת לו שהוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה.
ראיתי את הספר ונדלקתי  חשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני צריכה!
הגעתי הביתה והקראתי לאיתמר את הספר.

הוא נהנה בטירוף 
כמובן שלאחר הקראת הסיפור הוא כבר היה גיבור על חלל שכל החברים רוצים לשחק איתו.
אני כותבת את הפוסט כדי להמליץ לכם על הספר עצמו.
הספר של הוצאת אגם.
האיורים של שרה מסיני ממש יפים ומבהירים בפשטות את הכתוב  ויותר חשוב (בעיניי) נותנים לדמיון להפליג.
הספר עצמו כתוב כל כך יפה בלי מילים שצריך להחליף (לעיתים יש ספרי ילדים עם מילים לא נאותות שאני צקיכה להחליף אונליין בקריאה).


איתמר הכיר דרך הסיפור הזה תכונות אופי חדשות וכמובן (איך לא) השווה בינו לבין חבריו בגן ומשם הסברתי לו את ההבדל בין תכונות אופי ליופי.

ממליצה לכם בחום!!
איתמר למד ועודו לומד להסתכל על חצי הכוס המלאה בזכות הספר המהמם הזה!!
שמתי עין על עוד כמה ספרים של הוצאת אגם ובקרוב מאוד ארכוש גם אותם.

כן.... כמובן שאעלה עוד פוסט בנושא.
0 תגובות
"היום הזה הוא התחלה בדף חדש אתה נוגע..."
26/07/2018 21:34
ORFRIDMAN
זוכרים את הפוסט משבוע שעבר?
הלכתי לפילאטיס מכשירים ובי נשבעתי להמשיך ולהתמיד (מה עבר לי בראש)??
אחרי השיעור היה לי חשק עז לעשות עם עצמי משהו והעליתי פוסט וחיפשתי חתיך הורס שיסכים לרוץ לפניי עם גלגל שווארמה וללוות אותי בתהליך ארוך ומייגע של הליכות וריצות.
רצה הגורל, טוב נו, אני :) (כי אם אתם באמת רוצים משהו - הוא יקרה) 
וחברה ואני קבענו אימון אישי (זוגי) עם מאמן כושר!
לא רצינו לפספס את המומנט וכבר מיום ראשון קבענו איתו להיום, אתם יודעים, להכות בברזל בעודו חם.

אז נחזור שנייה להתחלה, 
ימי חמישי באופן קבוע יש לי שיעור פילאטיס מכשירים (כי כאילו דהה, הבטחתי להתמיד אז נרשמתי).
אלוהי הרחמים - מי הסאדיסט שהמציא את המכשירים האלה?? 
היום היה שלב בשיעור שפשוט הרגשתי בגן עדן. 
לא כי חלילה היה לי כל כך טוב. כי מתתי לדקה וחזרתי להכרה!
השיעור הסתיים ב 18:00 ובשעה 18:15 קבענו עם המאמן בפארק (ושוב, מה לעזאזל חשבתי לעצמי).
באנו בלי ציפיות ועם חיוך (כמו שהוא ביקש) ואת האמת - חששנו לגורלנו.
הוא פתח את האימון עם ריצה!!! ריצההההה!!!
WHAT THE FUCK????
בנאדם,
 אני לא עולה קומה 1 ברגל במדרגות אז לרוץ??
פארק הירקון, 18:15 בערב, מלא אנשים והוא רוצה שאני ארוץ. אמאאאאאא,
מנסה לשכנע אותו שלא כדאי ומעדכנת אותו שבמהלך השבוע הורגשו 3 רעידות אדמה באיזור הכינרת וחבל שנתחיל רעידה נוספת במרכז.
אבל זה לא באמת עזר לי ונאלצתי לרוץ.... מה זה נאלצתי, הציצי שלי רץ לפניי ומשך אותי אחריו בלית ברירה (נו, לפחות משהו משך אותי...)
ככה 3 פעמים הלוך חזור. ואם זה נשמע לכם קל או קליל או "בקטנה" אז לא. לא נשמתי! (באכלס עד עכשיו מסדירה נשימות).
אח"כ האימון דווקא זרם סבבה ואפילו הצלחתי לבצע כמה תרגילים ובחלק מהתרגילים אפילו לא התבכיינתי :)

בסיום האימון, אחרי שנכנסתי לאוטו והשריתי את גופי במזגן, חשבתי על זה שדווקא היה סבבה. 
חוץ מהריצה ומעוד כמה וכמה (דיי הרבה) תרגילים היה טוב!
חזרתי הביתה מלאת אנרגיה ודודא לאוכל בריא,
פתאום לא הזיז לי שהוא לא רץ לפניי עם גלגל שווארמה (פוסט קודם וזה....)
כל הדרך הביתה נזכרתי שמירי (בלקין, נו דהההה) אומרת:
"מסביב יהום הסער ואני חותכת סלט...."
אז לא משנה איזה יום מעאפן עברתי ולא משנה שהיה לי קשה באימונים (מקווה מאוד שיהיה קל בקרב),
חתכתי סלט עם חתיכת פשטידה והרגשתי טוב. ממש ממש ובאמת טוב.

לרגע אפילו עברה במוחי המחשבה (אולי איזה שביב של תקווה ותפילה קטנה) שהלוואי שאני אהיה כמו כל המכורים לספורט,
שאני ארצה באמת להתמכר ולהנות מזה ולעשות את זה כי אני באמת רוצה ולא כי אני צריכה.
אבל היי, הדרך עוד ארוכה ואני רק בצעד הראשון ובטח מחר לא אצליח לצעוד את הצעד השני כי כבר עכשיו אני מרגישה תפוסה בכל רמ"ח האיברים (כולל הפנימיים - ירחם השם!).

בינתיים קבענו אימונים פעמיים בשבוע ואני מבטיחה לעדכן אתכם אחרי כל אימון.

בתמונה: אני מחוייכת ושמחה לפני האימון,
(מבטיחה תמונות ממהלך האימונים בפעמים הבאות)

עד אז סופ"ש מהמם !

0 תגובות
"...אם תנסי לעוף, עוד תגלי כנפיים..."
19/07/2018 00:42
ORFRIDMAN
אז החלטתי להתחיל להזיז את עצמי ולעשות איזו שהיא פעילות גופנית.
הרגשתי שנהייתי בטטת כורסא, שהתנועה היחידה שלי ביום זה מהבית לרכב, מהרכב למשרד ומהרכב שוב לבית ובמקרה הטוב כמה קפצוצי ערב עם הילדודס.
אימוש המליצה על פילאטיס מכשירים, אחרי שסיננתי חיפפתי ודיי השתמטתי מכל שיחה שלהם שנכנסה אליי לנייד בחודש האחרון, סוף סוף סיימתי לדחות את הקץ והיום הלכתי לשיעור הראשון.
5 הדק' האלה שהלכתי ברגל (!) לשיעור נראו לי כמו נצח!
אני, הרקדנית שסיימה בהצטיינות מגמת מחול לפני 16 שנים (אמאלהההההה איזו זקנתוזה),
אני שלמדתי הדרכת אירובי בוינגייט (ועשיתי עם זה כלום ושום דבר) 
ובעיקר אני, אור, האמא, אחרי 3 הריונות ושתי לידות מהממות,
אני שהעליתי 30 קילו מאז סיום התיכון, ובעיקר אני שלא זזתי (בקטע ספורטיבי) מעל 3 שנים!
פחדתי פחד מוות. פחדתי שהגוף שלי יבגוד בי, שהוא לא יזכור את כל מה שעשיתי איתו כל השנים והכי הכי פחדתי שהוא יקרוס. 
נכנסתי לשיעור בחשש היסטרי וכשהמדריכה ביקשה להשכב על המיטה שאלתי אם היא מיועדת למשקלים כבדים..
באמת חששתי לשבור אותה!
והנה מתחילים, ועובר תרגיל אחד ו-וואלה, לא נשברתי.
והתרגיל השני - ואני אומרת לעצמי "סבבה. זה קשה אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה".
והתרגיל השלישי והרביעי מגיעים
ובתרגיל השמיני קפצתי שנייה לתת כיף לאלוהים וצנחתי למטה!
השרירים שלי שרפו כמו שבחיים לא שרף לי.
הרגשתי את הרחם שלי מתכווץ כמו שהוא לא התכווץ גם בלידה,
והכי הכי - כשהיא ביקשה לשכב על הבטן ואמרה לכולן "עכשיו לנשום עמוק" - הציצי שלי בגד בי והחליט לחנוק אותי לאט ובייסורים.
הלוווו.... אני לא נושמת !!!
אלוהי הרחמים!!!
יצאתי מהשיעור מים! כולי הייתי רטובה גם במקומות שחשבתי שכבר אי אפשר להזיע בהם!

אבל, !!
הייתי בשוק מעצמי, מהגוף שלי שזכר, שייצב אותי ותמך בי (על אמת, אם לא היה תומך הייתי נופלת),
והרגשת ה"היי" שהייתה לי כשיצאתי מהשיעור לא הייתה דומה או שווה לשום רגש שהרגשתי בתקופה האחרונה,

ובי נשבעתי - 
להרשם לפילאטיס מכשירים ואשכרה להגיע לשם לפחות(!) פעם בשבוע (אלוהים שיישמור מה חשבתי לעצמי??).

וביתר הזמן אני חושבת להתחיל לעשות הליכות / ריצות,
ולכן, יוצאת במכרז:

דרוש גבר חסון חתיך ושרירי אשר מוכן לקחת על עצמו ללוות אותי בתהליך ארוך ומייגע של הליכות וריצות,
הוא חייב להיות מסוגל לרוץ ריצות ארוכות כאשר בידיו גלגל שווארמה טרי (בכל זאת, צריכה טריגר לריצה, לא??)

*** המודעה כתובה בלשון זכר אך מתייחסת לשני המינים (בחייאת, אם אין ביכולתכם להחזיק גלגל שווארמה טוב ולרוץ מהר ממני - אל תציעו עצמכם).


חיבוקים נישוקים וים של אהבה
בתמונה - אני המזיעה 

0 תגובות
"להתחיל הכל מהתחלה כמו לנשום בפעם הראשונה.."
25/04/2018 18:19
ORFRIDMAN
מאז שגילו שאני פוליציסטית אמרו לי שלא אוכל להכנס להריון טבעי.
איתמר ואריאל הגיעו אחרי טיפולים ארוכים, אחרי אכזבות של הזרעות שלא נקלטות ואחר תקוות והמון תפילות.
ואז זה קרה,
ההורים שלי היו באוסטרליה אצל אחותי.
 אייבי, בעלי, היה בונקובר מטעם העבודה.
ואני? אני הייתי לבד עם שני קטנטנים והרגשתי חרא.
ימים כלילות היו לי סחרחורות וכאבי ראש היסטרים, היו לי בחילות והקאות שחשבתי שחטפתי איזה שהוא וירוס.
בשיחה אקראית עם בעלולי - הוא הציע שאעשה בדיקת הריון, כזו שקונים בסופר פארם,
ואני הפוליציסטית אמרתי לו שאין סיכוי שאני בהריון, הרי עבדנו קשה מאוד כדי לקבל את איתמר ואריאל.
בלילה חשבתי לעצמי למה לא בעצם? הרי יש לי מלא ערכות ביתיות בבית (כל טיפול וטיפול קניתי מלא ובסוף בשביל לא להתאכזב לא השתמשתי בהן),
אז אמרתי - יאללה. נעשה את זה.
והנה.... לראשונה בחיי - 2 פסים! חיובי??? אני בשוק!!!
השעה 1 בלילה בישראל, אני לבד. מה עושים עכשיו???
דבר הראשון התקשרתי לבעלולי, סיפרתי לו ובמקביל קבעתי תור לרופא נשים שלי לקבל הפניה לבדיקת דם כדי לוודא שאני לא הוזה.
ולאחר כמה ימים אכן הבדיקה חזרה חיובית ואיזה כיף - נכנסתי להריון טבעי למרות כל מה שאמרו!!!
יש ניסים בעולם :)

הבדיקות היו סבבה לגמרי, הכל היה תקין,
הגיע שבוע 8 ואיתו גם הדופק :) (שוב לבד, כי כולם מסביבי בחו"ל).
ואז כבר מריצים תוכניות בראש, יגיע ערב ליל הסדר ונספר לכולם מסביב לשולחן, ואם זו תהיה בת נספר ככה, ואם זה יהיה בן אז נספר ככה.
והימים עוברים, בעלולי חוזר, עוד ימים עוברים ההורים שלי חוזרים, עוד כמה ימים עוברים ואז בבדיקה שגרתית אי שם בשבוע 12, ממש קצת לפני השקיפות העורפית, הרופא בישר לי שהוא לא מוצא דופק....
בלעתי רוק, לא ידעתי מה לעשות, אני לבד שם, פאקינג בדיקה שגרתית - מי חשב שזה מה שיקרה???
הוא חפר וחפר מעל רבע שעה ואני רואה את הדמעות בעיניו (בכל זאת הוא מלווה אותי כבר מעל לשלוש שנים וזה הריון טבעי אחרי 2 ילדים בטיפולים),
והוא ממש מצטער לבשר לי שאין לבייבי שלי דופק. 
וזה כבר בייבי לגמרי, ידיים רגליים וכל זה והוא שוכב לו שם בתנוחה עוברית ולא זז.

הוא מפנה אותי למיון בתקווה ששם יגלו דופק אבל לשווא.
במיון מחליטים על גרידה.

במשך שלושה ימים נאלצתי להסתובב עם עובר מת בבטן.
ההרגשה הזו שפתאום את מעכלת שאשכרה נקלטת להריון טבעי אבל מישהו שם למעלה תכנן תוכניות אחרות - זו הרגשה נוראית.

מגיעה לבית החולים לגרידה וקולטת שאני צריכה לחלוף על פני כלללללל חדרי הלידה בשביל להגיע למחלקת אישפוז יום.
(מי שתכנן את זה היה כזה חסר רגישות!!)
אז החלטתי שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה זה דרך הצחוק.
כשהגעתי לבי"ח לגרידה אחרי צום של 8 שעות (למרות שהכניסה לגרידה התארכה ובסוף יצא שהייתי בצום כמעט 12 שעות)
מסביבי כולן בוכות ומייבבות, אף אחת לא צוחקת....
הרופא המרדים שאל אם אני מרגישה טוב ואם יש דרך שהוא יכול לעזור לי,
אז אמרתי לו שאם הוא יכול לסדר לי איזו לאפה טובה אני אהיה אסירת תודה (בכל זאת - שמנמנה).
צחקתי מלא - הוא פחות, כנראה שעצבנתי אותו אז הוא שם לי מסיכה על הפנים ואמר לי להתראות....
לא זוכרת מה קרה אחר כך,  רק אמרו לי שיצאתי אחרי 10 דק' (זה הרגיש כמו שנתיים) ושהכל עבר בסדר גמור!
(אני הייתי בסדר, העובר היה גמור).

האחות ביקשה שאני יאכל משהו לפני השחרור וכבר לא יכלתי לאכול. 
ההרדמה והידיעה הזו שזהו... אני כבר לא בהריון - גרמו לי לרצות לשכב במיטה ולהתכסות בשמיכה ולבכות אל תוך הלילה.
אבל! 
בעלולי ואבא שלי ליוו אותי,
בבית אמא שלי חיכתה עם הילדים,
ויש מצב שבאמת הכל מלמעלה שחזרתי הביתה הישר לחופשת פסח עם 2 ילדים בבית (הידד!!). 
קבוצת התמיכה האדירה שזכיתי לה גרמו לי להמשיך הלאה ולהתגבר למרות שיכולתי בקלות להבין איך בנות נכנסות לדכאון ולא מצליחות לצאת ממנו.

אחרי שבוע בערך מישהי שואלת אותי באחד הגנים של הילדים מה קורה ומתי אני מתכוונת לספר שאני בהריון....
אז אמרתי לה שבעקרון תכננתי לספר לה ממש השבוע אבל אלוהים תכנן אחרת ועכשיו אני מספרת לה שאני כבר לא....
לא מבינה אתכם - אלו  שנדחפים לי לרחם, לשחלות ובכלל לחיים, מה הקטע?
מה אכפת לכם מתי אני אביא את הילד הבא? מה זה משנה אם השמנתי בגלל אוכל או בגלל הורמונים?
ולא, אני ממש לא מסכנה רק כי יש לי שני בנים (מהממים יש לציין)!!


אז השבועות שאחרי חלפו ואני התמודדתי עם זה בעיקר בעזרת הומור שחור,
משהו בסגנון של - כן. זו הייתה בת ואלוהים אמר שזו טעות כי היו צריכים להיות לי 3 בנים.....
או - זה היה בן ואלוהים החליט שסוף סוף אמורה להיות לי בת והיה איזה שהוא פאק בייצור....

או בכלל - שזה היה טו גווד טו בי טרו שנכנסתי להריון טבעי ו"פחחחחח מה נראה לך??" אז הוא לקח את זה בחזרה...

בכל מקרה מה שחשוב הוא שאני אחרי - 
אני התגברתי, אני חזקה!
אין לי בעיה לדבר על זה, להיפך, אני חושבת שטוב לדבר על זה. לא עשיתי משהו רע, לא גנבתי ולא שיקרתי,
זה היה שלי אישי וזה לא סוד.

איך שלמה ארצי שר:
"תבכי לי עכשיו, תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר..."

ימים של בכי ופריקה עזרו לי - על אמת.
בסוף זה באמת משתחרר.


ולכם קוראים יקרים, 
אם אתם מאלה שנדחפים לבנות לחיים ולשחלות - שחררו!
אתם לא יודעים מה כל אחת עוברת,
אולי היא מנסה שנים להרות ואתם זורים לה מלח כשאתם שואלים - "מה עם עוד ילד?"
"התחתנתם מזמן, מה עם ילדים?" 
אולי היא בכלל לא רוצה? ואולי היא בדיוק עברה הפלה?

שחררו! זה לא עניינכם.

ועכשיו באופטימיות וחיוך ממשיכים הלאה,
יש לי 2 אוצרות מדהימים שעזרו לי להתגבר (בלי ידיעתם) בימים הכי קשים בחיי.

מסיימת עם לינק לשיר שאני הכי אוהבת בעולם:

https://www.youtube.com/watch?v=jeU9Sbq0D0A


אור גדול / אמיר דדון:

"ואם היה לי קצת עצוב 
אולי למדתי מזה משהו חשוב 
כי בסוף כשזה נגמר 
יש סיבה לכל דבר 

לבד בתוך כל הטירוף 
אני חושב איך שהזמן יכול לעוף 
אבל בסוף כשזה נגמר 
יש סיבה לכל דבר 

אור גדול מאיר הכל 
ויותר כבר לא צריך לשאול 
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות 
להתחיל הכל מהתחלה 
כמו לנשום בפעם הראשונה 
אני כאן אני לא מתבזבז יותר 

ואם יכולתי רק לזכור 
לכל אחד יש את הדרך לעבור 
אבל בסוף כשזה נגמר 
יש תשובה לכל דבר 

אור גדול מאיר הכל 
ויותר כבר לא צריך לשאול 
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות 
להתחיל הכל מהתחלה 
כמו לנשום בפעם הראשונה 
אני כאן אני לא מתבזבז יותר."


בתמונה: 
הגברברים ההורסים שלי 

0 תגובות
ממצוין לממציאן
28/03/2018 21:21
ORFRIDMAN
זה היה בנובמבר 2017, 
הלכתי עם איתמר לעוד ביקורת שגרתית בטיפת חלב, "בדיקת התפתחות" הם קוראים לזה,
העליתי באותו ערב פוסט לבלוג שלי, זוכרים את הפוסט ומה קרה שם?
מוזמנים ללחוץ על הקישור ולהיזכר: 
http://orfridman.bloger.co.il/269063/
לונג סטורי שורט:
האחות ביקשה מאיתמר לצייר שמש - הוא צייר שמש כחולה, היא אמרה לו - שהשמש בצבע צהוב.
היא ביקשה לצייר דשא - הוא צייר קווים לרוחב (במקום לאורך) - היא אמרה לו שלא ככה מציירים דשא,
והשיא היה שהיא ביקשה ממנו לצייר ילד - והוא צייר צב. ואמר לה "לא בא לי ילד...."
שיתפתי את הפוסט בפייסבוק ותוך כמה שעות הוא הפך ויראלי וצבר אלפי לייקים ותגובות של הזדהות איתי ואנטי כלפי המערכת הזו שמנסה "לשבלן" את הילדים ולהכניסם לתבניות.
ואני - כמצופה מאמא שלא מתרגשת, הרמתי לאיתמר, עודדתי אותו ולא ממש ייחסתי חשיבות או התרגשתי מדבריה של האחות בטיפת חלב.
כמה ימים לאחר שהפוסט הפך ויראלי, פנתה אליי בחורה בשם תמי תמרי גפני,
היא הציגה את עצמה כמי שעובדת בחברה העומדת להוציא לאור ספר המעודד חשיבה יצירתית.
היא הייתה מקסימה להפליא והציעה לשלוח אליי את הספר עליו הם עובדים - חינם, ממש ללא עלות!
פייר, התרגשתי!
את, שלא מכירה אותי ופשוט התרגשת מהפוסט שלי ורצית לעודד אותי ולתמוך בחשיבה היצירתית של איתמר ע"י שליחת הספר - מרגש ברמות!
כמובן שהסכמתי!
לא עבר שבוע והספר כבר היה אצלי בתיבת הדואר בצירוף מכתבון מרגש מתמי.
קראתי את הספר, הוא נפלא! הוא מעודד חשיבה יצירתית ופיתוח חשיבה מחוץ לקופסא - ממש כמו שאני אוהבת!
הספר היה קצת קשה מידי להבנה לאיתמר (שכן הוא רק בן 3.4) ולדעתי מתאים לילדים בכיתה א' לערך (או לפחות לילדים היודעים כמה שווים 1+1)

אז....
ממליצה לכם לרוץ, להזדרז ולרכוש את הספר המקסים הזה!
ניתן לרכוש אותו בחנויות או אונליין באתר המחבר - אליעזר מנור,
מצרפת לינק לרכישה:
https://www.eliezer-manor.com/

ואל תשכחו,
הילדים של היום - הם הממציאנים של המחר!

ולכם,
אליעזר מנור ותמי תמרי גפני - תודה רבה על המחווה המרגשת!

** הכותבת מציינת שלא קיבלה שום תמלוגים בעבור ההמלצה :) ההמלצה הינה אמיתית ומהלב, 
רוצו לקנות!

0 תגובות
מסבא יוסי האוהב אותך מאוד מאוד
08/02/2018 22:06
ORFRIDMAN
לפי שנה ושלושה חודשים סבא שלי נפטר.
זה היה ב 7.11.2016 בדיוק שבוע לפני יומולדת שנתיים לאיתמר.
קמנו מהשבעה ב 14.11 ויום אחכ כבר חגגנו לאיתמרי יומולדת שנתיים!

זה לא סוד שסבא שלי ואני היינו קרובים.
בשלושת השנים הראשונות לחיי הייתי נכדה יחידה (עד שהגיעו אחי אחותי ושאר בני דודים).
אני זוכרת שתמיד אהבתי ללכת לסבא וסבתא שלי הביתה, אהבתי לישון שם בסופ"שים ובכלל, ללכת אליהם היה פינוק.

סבא שלי היה עיראקי מהדור הישן.... אחד כזה שלא  מרבה במילים והיה מראה אהבה בצורה חומרית בעיקר. 
כל חג וכל יומולדת היה מקפיד על ברכה קצרה וכמובן מתנה.
בימי ההולדת שלי (ובכלל של כל מי שהוא הכיר) הוא היה הראשון לברך (כן. היה מתקשר על הבוקר. לפעמים גם ב 6:30 בבוקר) והדברים הכי מושקעים שלו שאני זוכרת היו בט"ו בשבט צלחת ענקית (!!!) של פירות יבשים - שמאז שהתחתנתי היה דואג לנסוע אלינו לדירה בערב ט"ו בשבט ולהביא לנו את הצלחת עד הבית, ובפורים משלוח מנות עם דמי חנוכה.

ולמה אני מספרת לכם את זה?
כי מאז שסבא שלי נפטר משהו בי נפטר ביחד איתו.
איזה חדרון קטנטון בלב שכבר לא שלם, שכבר לא אותו דבר.

יום אחרי השבעה התעוררנו לבוקר יומולדת של איתמר בלי השיחה מסבא.
חודשיים אחר כך התעוררתי לבוקר יומולדת בלי הרול שלו שמעיר אותי על הבוקר ומאחל לי "כל טוב ורק בריאות" והכי שבר אותי שקנינו את הדירה בבניין ממול, אותו בניין שבדיוק שנה לפני ררינו דירה בקומה ראשונה, הוא התחנן שנגור שם, הוא כבר ראה את העתיד ופינטז שהוא מגיע לנכדים כל יום כל היום ובלי לצלצל,
ואנחנו.... משהו בנו לא היה סגור על הדירה ועם כל הרצון לגור מול סבא ולשמח אותו - אמרנו שלא בכל מחיר.

והנה. סבא נפטר וכמה חודשים אח"כ מצאנו דירה באותו בניין בדיוק בקומה אחרת, רצה הגורל והחלון של המטבח (שסבא אהב מאוד מאוד את המטבח) פונה לדירה שלהם.

פעם, מישהו אמר לי שכשמישהו קרוב נפטר זה משתפר עם כל יום שעובר אבל מאז שסבא שלי נפטר לא עובר יום שאני לא חושבת עליו.
לא עובר יום שהוא לא חסר לי ולא עובר יום בלי שאני מדבקת איתו ומספרת לו מה קורה אצלינו, מאז שסבא שלי נפטר אני לא מבינה איך מישהו פעם אמר לי את המשפט הזה, איך מישהו באמת חשב שכל יום שעובר זה קצת משתפר.
אני מרגישה שבכל יום שעובר הוא רק חסר לי יותר, הוא מפסיד דברים שהוא חלם לראות! לא נתפס!

כל יום אני משחזרת את הנשימות האחרונות שלו בבית החולים,
את אותו בוקר שאני הייתי במשמרת שלי איתו והרופא ביקש ממני לקרוא לכל המשפחה להיפרד, את אותן נשימות כבדות אחרונות שלו ואת ה-נשימה האחרונה שסיימה את חייו בעולם הזה.

לפני איזה חודש חפרתי במכתבים והברכות שסבא  כתב לי וגיליתי שבכולם הוא חתם: "מסבא יוסי האוהב אותך מאוד מאוד..."

כמה ימים ישנתי עם המחשבה הזו, למה דווקא מאוד מאוד?
למה לא אוהב? למה לא אוהב מאוד?
חשבתי איך אפשר להנציח את זה שהוא אוהב אותי מאוד מאוד כי הוא כבר לא כאן לאהוב (בצורה ממשית).

אז קיעקעתי על האמה את סיומת הברכות שלו אליי מאחד המכתבים בכתב ידו!

סבא -
ת.נ.צ.ב.ה
אוהבת ומתגעגעת המון! 

0 תגובות
3 מדינות בשישה ימים - חו"ל עם ילדים!
21/12/2017 20:02
ORFRIDMAN
לפני כמה חודשים עלה הרעיון לטוס לחו"ל. 
חשבנו בהתחלה אם כדאי או לא? אם לקחת את הילדים או לוותר?
ולבסוף החלטנו להיות קלילים, לקחת מינימום בגדים והכי חמים שיש (לפחות לילדים)
לארוז את עצמנו ולחגוג יומולדת 30 לאחי ולחוות כריסמס (שוב) בחו"ל.
חברה של אמא שלי סיפרה לה שמאוד יפה בשטרסבורג בעונה זו של השנה ובנינו את הטיול בהתאם לזה.
 אז ביום חמישי לפני שבועיים ארזנו את מיטב בגדי החורף של הקטנטנים ונפגשנו בנתבג.
כולם כולל כולם, ההורים שלי, אחי גיסתי והאחיינית המהממת שלי בת ה 8 חודשים
ואנחנו, ארבעת הפרידמנים.

טסנו לבאזל, הטיסה הייתה יחסית סבירה (יחסית כי היי, טסנו עם שלושה קטנטנים),
השכרנו רכבים מהצד השוויצרי כי שם הם מגיעים עם גלגלים מיוחדים לנסיעה בשלג.
קיבלנו רכבים מרווחים עם כסאות בטיחות לכל הזעטוטים שלנו (שאגב היו נקיים),
 התחלנו לנסוע לכיוון פרייבורג שבדרום מערב גרמניה - שם גם ישנו במשך 4 לילות.

בכל ששת הימים טיילנו בין שווקי הכריסמס,
ביום השני -יום שישי, נסענו לאגם מומלזה - MUMMELSEE שבצפון היער השחור בגרמניה.
הגענו לעיירה קסומה קסומה, יצאנו מהרכבים וטיילנו לנו בשלג לכיוון האגם,
בעודנו נכנסים להתחמם בחנויות החל לרדת שלג (!) כבד מאוד, ארזנו טוב את הילדים בעגלות ורצנו לבית הקפה הסמוך להתחמם בשוקו חם וכמובן פרוסת עוגה - כיאה לשמנמודים שכמונו :),

משנרגעו הרוחות יצאנו והלכנו בשלג חזרה לרכבים (חוויה 
בפני עצמה לילדים).

ביום השלישי - בשבת, הייתה לאחי יומולדת.
מבעוד מועד הכנתי בבית (עוד בארץ) חולצות לכווווולם (כן, גם לזעטוטים שלנו),
קנינו טישרטים לבנות ולכל אחד היה כתוב על הגב שאחי חוגג 30 !
ניפחנו בלונים, הדלקנו נרות ונכנסנו לחדר של אחי בשירים וריקודים!  החלפת קידומת בחו"ל זה מה זה פאן!
לאחר החגיגה (וארוחת בוקר כמובן) פתחנו בנסיעה לקולמר המכונה "ונציה של אלזס" אשר בצרפת.
כמובן שבכל עיר/עיירה היו שווקי כריסמס מהממים ומרהיבים!
בסופו של היום הלכנו ארבעתנו (אחי וגיסתי ובעלי ואני) לחדר בריחה - כיאה למכורים - לחגוג לאחי יומולדת,
{איזה כיף שהבאנו בייביסיטר מהארץ :)}

ביום הרביעי - ראשון, נסענו לאגם טיטיזה TITISEE הנמצא בדרום היער השחור בגרמניה,
הנסיעה לשם הייתה כולה רצופה בשלג (גם כנוף ובהמשך גם ירד שלג) הגענו לאם וכולו היה קפוא (לאן הברווזים.... עפים כשהאגם קפוא...?),
וערימות השלג בצדדים לא השאירו לנו אלא להתפלש בהם בקור של 3.5- מעלות!!!
נכנסנו לבית קפה (כי איך אפשר בלי עוגה ושוקו חם?!) ושם פגשנו את סנטה קלאוס או כמו שאיתמר קורא לו "סבתא קלאוס"
נכנס בחור מחופש לסנטה עם שק של ממתקים וחילק לכל היושבים במסעדה ובבית הקפה שוקולדים טעימים בטירוף -  מקסים מקסים מקסים!

(אז הבנתם שגם קיבלנו שוקולד, כן?)

ביום החמישי טיילנו בשטרסבורג בצרפת ועשינו את דרכינו חזרה לכיוון באזל שם גם ישנו בלילה האחרון.

ביום השישי שלנו היינו בבאזל, החזרנו את הרכב והתעופפנו חזרה לארץ,

הילדים נהנו בטירוף!
היחד, הנחת והצוותא שהייתה לכולנו - לא ניתן לתאר במילים,

אז היה קפוא - כן!
שואלים אותי - "מה.... לילדים לא היה קר??" - לא! הלבשנו אותם טוב טוב, והיי, מאז שילדתי את איתמר בחורף אני טוענת שגם בלפלנד יש תינוקות :)
התארגנו בצורה שלא מביישת קורס מפקדים,
כל יציאה מהמלון לרכב וכל ירידה מהרכב לטובת טיול רגלי הייתה אורכת גג 10 דק' של הלבשת הילדודס הושבה בעגלות ויאללה תזוזה.

היינו מתוקתקים ומסודרים כאילו שאנחנו טיילים מנוסים (מנוסים כן, עם ילדים בחורף - פחות).

אז היי,
אחי חגג 30  וכולנו היינו איתו ביחד,
ראינו וחווינו כריסמס לראשונה עם הילדים / האחיינים / הנכדים כולם יחד
זו חוויה של פעם בחיים - או שלא... אנחנו כבר מתכננים את הטיול הבא :)


בתמונה, הגברברים של חיי :)

0 תגובות
ילד אחד יחיד ומיוחד!
17/11/2017 23:15
ORFRIDMAN

אתמול הייתה ביקורת של גיל 3 בטיפת חלב לאיתמר, הבן הבכור שלי.

הגיע הקטע של הציורים.
האחות מבקשת ממנו לצייר שמש.
הוא מצייר עיגול כחול ואומר לה שזה שמש.
היא אומרת לו שהשמש צהובה ולא כחולה....
הוא לא מוכן לצייר שמש צהובה.

ממשיכים.
האחות - תצייר דשא.
הוא מצייר בסגול ואומר לה הנה דשא.
האחות ממשיכה שהדשא הוא ירוק ולא סגול
והוא בשלו... רוצה דשא סגול.

אחרי עוד 3-4 בקשות של ציורים בצבעים "קבועים מראש" היא מבקשת ממנו לצייר ילד (הכי פשוט. עיגול 2 נקודות לעיניים וקו לפה)
הוא מצייר ציור בצבע אדום וחום.
מצייר מצייר והיא כל הזמן הזה אומרת לו שזה לא ילד וככה לא מציירים ילד.

הוא מסיים את הציור ואומר לה:
"תקשיבי.... לא בא לי ילד. אז את יודעת מה עשיתי??? זה צב. צבי צב"

My work here is done!!!!


בתמונה:  הצב של איתמר

0 תגובות
7 החטאים שיהרסו לך את הסטייל - חטא 2
10/09/2017 22:15
ORFRIDMAN
אז החטא הראשון היה חטא הגאווה, 
מקווה שכולכם נכנסתם ללינק ונרשמתם לתוכן החינמי (יש לציין)!

כבר כתבתי לכם אתמול שאני חטאתי בכל שבעת החטאים, זוכרים?
אספר לכם קצת על חטא הגאווה שלי.
אני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי תמיד ידעתי להתלבש (אם אפשר לקרוא לזה ככה),
לא תמיד הייתי בשיא האופנה אבל בהחלט לא הייתי בתחתית.
היו פעמים שאנשים ממש התלהבו ממה שאני לובשת ואף החמיאו והיו פעמים שאף היו מרימים גבה ותוהים לגבי "מה עבר עליי" באותו הבוקר?

עם כל כמה שאהבתי להתלבש, הסיוט שלי היה לעמוד כל בוקר מול הארון ולבחור בגדים, 
תמיד אותו סיפור, השעון מצלצל, אני מתמהמהת מול הארון ואז לא נשאר לי זמן לארגן את הילדים ולשים בגנים.
חשבתי לעצמי אולי אקח עזרה / קורס / סטייליסטית וזה יקל עליי אבל מצד שני, (פה נכנס חטא הגאווה לעניין)  אני? אני לא צריכה שילמדו אותי להתלבש.
אני לא צריכה למישהו ילמד אותי איך ומתי לבחור בגדים.

לפני כמה חודשים נתקלתי בפרסומים של רביד ואיילת הלא הן הבעלים של סטייל גורו,
אני שילמתי על הקורס במיטב כספי,
ואתם??
אתם יכולים להנות משבוע החטאים חינם וללא עלות!
כל שעליכם לעשות הוא להירשם בלינק (מזכירה שוב שהוא חינמי) מצרפת אותו שוב:
ולקבל מדי יום את החטא היומי למייל!

ושלא תחטאו :)

בתמונה:
אני והקימונו, מי אמר שקימונו זה רק לים??
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »